יומולדת שמח אמא. או הבלוג הראשון של לצלם סיפור.

mom_bw_cropped0אמא שלי היתה צלמת. היתה מסתובבת על טוסטוס עם קוקו וסאראפן ומצלמת את העולם.
גדלתי בבית שהיו תלויים בו בחדר האמבטיה סטריפים של פילם לפיתוח, לחולצות של אבא היה ריח של אמוניה, ואת הסנדביצים של בית הספר היו עוטפים לנו בנייר שהיה מפריד בין הגליונות של הפילם ושהיה נותן לגבינה הצהובה טעם מיוחד אותו עד היום לא הצלחתי לשחזר.
כולם בשכונה הכירו את אמא שלי. במכולת היו קוראים לה ביבי הצלמת, ושנים אחרי שהפסיקה לעבוד, אמהות של חברות שלי שהייתי באה לבקר היו מזדרזות להוציא מקופסאות ישנות תמונות של ילדים בשחור לבן ולהראות לי איך, אבל תראי איך, אמא שלי צלמה.
אמא שלי ראתה את העולם דרך המצלמה. שלטה עליו דרך המצלמה. בחרה במה להתמקד בתמונות שלה, את מה לטשטש, שיחקה עם פרספקטיבה, עם אור וצל, עם גוונים של שחור ולבן. וכשהיא הורידה את המצלמה מהעיניים, היא הפסיקה לראות. במשך שנים לא הצלחתי להבין איך זה שמישהי שידעה לראות, ולהסתכל, ולספר את החיים של כל האנשים שראתה דרך העדשה, כל כך לא רואה כלום בלעדייה. רק אחר כך, שנים אחר כך, כשלקחתי בעצמי מצלמה לידיים והתחלתי לראות, להבין, איך אנחנו מסתכלים על העולם שמסביבינו – ראיתי, הבנתי את זה. אמא שלי היתה צלמת. ראתה את העולם דרך המצלמה. היא לא היתה ברקע, בטח שגם לא בחזית. היא היתה מאחור. היא הסתכלה על החיים, ראתה את העולם, סיפרה את הסיפורים של האנשים שעמדו לפניה, אבל תמיד מאחורי המצלמה.כשאמא שלי הפסיקה לצלם, היא גם הפסיקה לראות. כאילו שאם היא לא רואה דרך מצלמה, היא לא רואה בכלל. כאילו שאם אין משהו להתחבא מאחוריו – ואם אין איך לטשטש, או להתמקד אחרת, או לשנות פרספקטיבה, או אורך מוקד, או את הסיפור – היא לא יכולה, לא יודעת, לא רוצה, לראות בכלל.בחודשים האחרונים כשעוד נאבקה על חייה אמרתי לה, הפצרתי בה – אמא, קחי מצלמה. תראי לנו, תספרי לנו, תצלמי לנו, תצלמי לך, את מה שאת רואה. את הסיפור. את הסיפור שלך, רק הפעם. היא סרבה. לא היתה מוכנה לשמוע. ולא הצלחתי להבין איך זה שמישהי שכל כך ידעה לראות, ולהסתכל, ולספר את החיים שראתה דרך העדשה, לא רוצה כבר לראות כלום. אולי היא באמת לא רצתה לראות. אולי היא לא רצתה לספר. אולי היא הרגישה שעל הסיפור הזה, על הפרספקטיבה או על אורך המוקד שלו, כבר אין לה שום שליטה.יומולדת שמח אמא. אולי מלמעלה דברים נראים אחרת. אולי מלמעלה את כן רואה. אולי מצאת שם את המקום שלך שוב – לא בחזית, לא ברקע, קצת כמו מאחורי המצלמה, רואה ואינך נראית.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s