אור, וזמן, והפלירטוט שבינהם

אחד מהפרוייקטים היותר מרגשים של לצלם סיפור היה מין מרתון כזה משוגע של תיעוד משפחות. במהלך יומיים, של עשר שעות צילום רצופות בכל יום,  בחוץ,  בסתיו ניו יורקי טיפוסי, צילמנו 60 משפחות שהגיעו על אבותיהם נשותיהם, טפן, זקניהם, כלביהם, אוגריהם, ואפילו איגואנה אחת – כדי לתעד, להקפיא, לספר – את עצמם, בנקודה אחת, ההיא, בחיים. מטרת הפרוייקט היתה להגדיר, להראות ולשקף לילדים את מיקומם במעגלים אותם הם חולקים בעולמם – כאינדיבידואלים, כחלק ממשפחה, כחלק מקהילה. בסופו של התהליך התמונות שהוצגו בתערוכה נמכרו (בהמוניהן) וכל הרווחים נתרמו – חזרה לקהילה.  לפתוח מעגל, ולסגור.

 העבודה עם המשפחות החלה עוד הרבה לפני המצלמה, בחודשים של עבודה פרטנית עם הילדים, עם המשפחות, עם הקהילה. מרתון התיעוד המטורף הזה היה ארוע השיא שנועד לחתום את התהליך. כל משפחה קיבלה 13 דקות. לא יותר, לא פחות. צוות עם סטופר עמד מחוץ לפריים כדי לשמור על הזמן שלא יזלוג. בעבודת ההכנה עם המשפחות הם קיבלו הנחיות מפורטות  – להגיע ככה, כמו שהם. בלי איפור, ללא לבוש מיוחד, ללא העמדת פנים. ביקשנו שכן יביאו את עצמם, וכמו שהם עצמם רואים את עצמם – בנקודה ההיא הספציפית בחיים. אמרנו שיביאו משפחה מורחבת, אם הם רוצים, שיביאו בעלי חיים, בובה, סמרטוט אהוב, חולצה שלא מוכנים להוריד, מזכרות מהחופשה המשפחתית – כל מה שמאפיין את מי שהם, כמשפחה, בשלב הזה, במקום הזה במעגל חייהם, בנקודה הזו בזמן.

וצילמתי. עשר שעות רצופות, בכל יום, בבוץ, לעיתים בגשם, ברוח, בשמש, עם אור זמין בלבד (שהשתנה כל דקה במהלך היום), ללא הפסקה, ללא איפור, ללא אביזרים, ללא כל התערבות חיצונית, בשדה פתוח בו רצו ילדים, כלבים, תינוקות על ארבע, סבים וסבות שחיכו בתור, דודים ודודות, ואיגואנה אחת.

 שלוש עשרה דקות, זה הכל. 60 משפחות, 13 דקות, מצלמה אחת. אור, וזמן – זה כל מה שצריך. אור, וזמן, והפלירטוט הזה בינהם, הריקוד הזה שלהם – שחושף, מקבע, מספר סיפור.

וכולם שאלו -אבל מה כבר אפשר ב13 דקות? איזה סיפור כבר אפשר לספר?
ובלי לדעת, הם סיפרו. כמה שהם סיפרו.

 איזה סיפורים שנגלו שם.
כל משפחה חשפה, מבלי דעת – מי הם, מה הם, איך וכמה. דינמיקות משפחתיות, מערכות יחסים, זוגיות, הורות, נשיות, גבריות, מיקום בחיים. הזדקנות, אכזבות, גאוות, פחדים, רגשות – הכל יצא שם, נחשף, נקלף, נתפס. היו הורים שרצו לתפוס איזה רעיון של הרגע המושלם – ובלבד שיהיה מחוייך ונקי מפרורים. בהפצרותיהם הצורמניות באזני הילדים ש" תחייך בייבי, תחייך – אתה לא רוצה להיות יפה בתמונה?"  הם הקצינו מערכות יחסים תובעניות, מלאכותיות, מוחבאות מאחורי פילטרים ומסכות ודמעות של ילד שממש ממש לא רוצה לחייך עכשיו, בטח שלא עכשיו כשלקחו לו את השוקולד כדי שלא יכתים את החולצה הלבנה שקנו במיוחד, למרות שהיא דוקרת בצווארון ומציקה בשרוולים ואפילו שביקשנו שלא. היו כאלו ששילחו את הילדים קדימה, למרכז התמונה, ותפסו בעצמם מקום מאחור, רחוק מאחור, מחוץ לפריים מאחור. כמו בחייהם, הם שמו את הילדים בחזית, מקדימה, במרכז, כל הפוקוס ותשומת הלב עליהם, כשמאחורה, בקטן ומטושטשים  – לפעמים גאים לפעמים יגעים – היו הם, הורים ששכחו מזמן איפה הם עצמם, אם בכלל, בכל הסיפור הזה. היו משפחות שהתפזרו בשדה, כל אחד בכיוון משלו, כל אחד בקצב משלו, כל אחד בעניניו – פרטים, דומים במידותיהם, ושניתן לאגד בעדשה רחבה, לפעמים שומרים על קשר עין הדוק, מתואמים בינהם גם מרחוק, חלקים שביחד שווים הרבה יותר מסה"כ של כל אחד מהם, אבל שכל אחד מהם יכול גם בזכות עצמו. והיו כאלו שהתפזרו, לא הסתכלו אחד על השני, גם לא חזרו לביחד אחד במסגרת אחת משותפת כשצלצל השעון כשאזל הזמן. היו כאלו שעשו ערימה עליזה מעצמם על הדשא, מתגלגלים אחד עם השני ועם הצחוקים שלהם לגוש אחד שלא ברור בו היכן מי מתחיל ואיפה השני נגמר – ושהוא כל כך חזק בביחד שבו שאי אפשר להפריד אותו לחלקיו. היו כאלו שהביחד דקר להם, הקרוב היה קרוב מדי, והם חשפו קוצים אחד על השני, במין משחק תפקידים מוכר וממכר בו לכל אחד ברור מה בדיוק מקומו בדינמיקה הזו שלהם, לה הם קוראים משפחה. היו כאלו שפרצו בשיר המשפחתי, מתמוגגים על המילים המוכרות רק להם, מחליפים מבטים אינטימיים,  מבטים של שייכות, שמשרים בטחון של יחידה סודית ומובחרת שאין אליה כניסה מבחוץ לאף אחד אחר שאינו יודע את הסיסמא או את הפזמון. היו הורים שלקחו את הזמן שלהם כזוג, ואחרי שפלירטטו עם הילדים, ביקשו לפלרטט מול המלצמה גם זה עם זו. היו משפחות שלא היו בהן זה עם זו, אלא זה עם זה וזו עם זו וזה עם זה שהיא לא זו וההוא שהוא לא הזה – ובכל זאת הם היו משפחה שכזו עם ילדים שכאלו שחלקו את חייהם באופן הכי טבעי כתא משפחתי. היו ילדים שחיבקו את הבטן ההריונית של אמם עם ההבטחה שבתוכה לאח או לאחות חדשים, והיו כאלו שהתאמצו להסתיר אותה, להחביא אותה, כאילו אינה קיימת ולעולם גם לא תהיה. היו אחים ואחיות שהתייצבו מול המצלמה בהרמוניה מושלמת של גוף ונפש, מקום, וזמן – והיו כאלו שלא הצליחו להסכים ולו לעשירית השנייה מי היה שם קודם וכמה מקום כל אחד מהם יתפוס בריבוע של התמונה. היו כלות וחמות, אבות ובנים, סבים ונכדים – וכולם חשפו, מול עדשה אחת, ולהבזקים קצרצרים של אור, שהקפיאו נקודות קטנטנות בזמן – את מי שהם באמת ומה הסיפור שהם מספרים לעצמם, לאחרים, למי שמוכן באמת להסתכל.

אור וזמן. זה כל מה שצריך, זו כל התורה. ככה מצלמים סיפור: שופכים אור, בפרקים מדודים של זמן, שביחד חושפים סיפור.
צילום דקומנטרי במיטבו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s