ילדה קטנה מספיק: על רקע וזמן.

Ella_birthday0

הילדה בת עשר. צריך יומולדת.

פעם, כשאנחנו היינו בני עשר, יומולדת היה בחצר, עם בלונים וסוכריות גומי מלוחות מהבמבה והבייגלה שהתגלגלו עליהן בצלחת הלבנה החד פעמית. שיחקנו בלהשחיל נרות לבקבוקים ובלמצוא טופי בקערה של קמח. אבל לנרות אין מערכת הפעלה וטופי זה מאד רטרו, וילדים לא מתחברים לרטרו אז היום ליומולדת עשר צריך די ג׳יי, עם מערכת הגברה ואפקטים של רימיקס.

את זה שאחותה הגדולה תעשה לה די ג׳יי ושאבא שלה יכין לה פלייליסט בתוכנה שגם עושה אחלא מיקסים, בסופו של דבר קיבלה הילדה כתכתיב של אמא שלה מרובת העקרונות והערכים. אבל את רשימת המשחקים שהאמא שלה נטולת חוש הקוליות בעליל אספה בשבילה – לא הצליחה הילדה להפנים. יש דברים, אמרה לי, שלא מתפשרים עליהם. כבודי ומעמדי פה על הסף, נשפה עלי הילדה, ונראה לך, אמא, את באמת רואה אותי מסבירה לחברים שלי (בני העשר…) שכל אחד שם קצה של חוט בפה ומי שמגיע  ראשון לסוכריה הוא המנצח? טריקת דלת מספר חמש. ושש.

בסוף הגענו לאיזה ארבעה, חמישה משחקים שעברו סינון מוקפד והתייעצות מורכבת עם ועידת הקוליות השכבתית שקיבלו אישור טנטטיבי. הטיעון של ״אמא, תסתכלי עלי, אני נראית לך ילדה קטנה?״ היה המכריע בביטול ״החבילה״, ״סלואו-נייר עיתון״  (לא קול???), בלון-קווץ׳ (באמת לא קול???), ו״לשיר בגרגורים״.  אמת או חובה, נשיקה סטירה, ותשע דקות בגן עדן היוו את רף הקוליות ממנו אין לרדת: נו, אמא, די, אנחנו לא תינוקות. זה מה שאנחנו אוהבים עכשיו לעשות, אמרה הילדה, אבל לא הצליחה להסתיר את המצוקה שהתיישבה לה על הפנים.

באו הילדים. היתה אחלא מוסיקה בווליום המקובל על מרבית ארגוני הבריאות הבינ"ל, שתי חברות של האחות הגדולה שמילצרו על הבר ועשו ריפיל של קולה וספרייט, הרבה תפוצ׳יפס נחש את הטעם, ודוריטוס נפוח. קוליות במיטבה.

ואז נתנו להם להעביר לימון מאחד לשני בלי להשתמש בידיים. קודם הבנים ניצחו, ואז הבנות, ואז הם דרשו לערבב קבוצות ולנסות שוב, ואז הם אמרו – עכשיו מסוף הטור להתחלה, וכשאמרו רק עוד פעם אחת, אמרתי שלא נספיק להגיע לאמת או חובה אז הם שאלו – איזה עוד משחק יש?

הילדה הסתכלה עלי מבולבלת. העזתי והראתי לה ממש בצד את הסוכריות גומי שהשחלתי על החוט מבעוד מועד. לא הספיקה להגיב, איזה ילד גילה אותן, צעק – איזה קול, אפשר להיות ראשון?  שקית שלמה של סוכריות גומי נגמרה והילדים רצו עוד. אמרתי – חברה, נשיקה סטירה? ריקודים? די ג׳יי?  רגע, הם שאלו, למה יש פה תפוחים?

הוצאנו את הקעריות עם המיים וזרקנו לתוכן תפוחים. תוך שנייה הסתערו עליהם זוגות זוגות של ילדים בניסיון לדוג אותם בלי ידיים, רק עם הפה. צווחות הצהלה, וקריאות העידוד, והצחוקים המתגלגלים, והאושר האותנטי שהיו בחצר הוציאו את השכנים החוצה. התפוחים כבר היו מכורסמים עד כלות. החלפנו מיים מיליון פעמים. חברה – תשאירו כמה דקות לגן עדן – אמרנו, לא יהיה זמן. לא, זה מה זה קול, צעקו בחזרה, אפשר רק עוד פעם אחת?

חיפשתי את הילדה לקבל הנחיות. כשגיליתי אותה במרכז חבורת מעודדות נלהבות כשראשה תחוב עמוק בתוך גיגית המיים במצוד אחרי התפוח האחרון לפליטה – נזכרתי בשאלה שלה – נראה לך אמא? אני נראית לך ילדה קטנה?

צילמתי. עדשה על 60 מ״מ – לא ממש רחב אבל עדיין מאפשר להסתכל מקרוב ומבלי לקבל את העיוות הזה שלפעמים קרבה מופרזת מדי למשהו גורמת. הילדה פחות ופחות נותנת עכשיו להתקרב כל כך, להיראות ככה, נטו, כמו שהיא. והנה, ב60 מ״מ עם צמצם די סגור שפותח את עומק החדות ומעמיק אותו, היא מילאה את הפריים, חדה מפינה לפינה, ברורה כל כך. כמה זמן כבר לא היתה לי כל כך ברורה. נשכבתי על הדשא – סנסור בגובה העיניים שלה. לא מלמעלה למטה, סמכותית, שופטת, אמא, לבת טרום-עשרה. לא מלמטה למילה – פגועה, מגומדת, רמוסה, אמא לבת טרום-עשרה. ממבט בגובה העיניים. שלה. כמו שהיא רואה במראה. כמו שהחברים רואים אותה. מהירות תריס גבוהה – לראות את המים שמטפטפים ממנה, את הקריצה לחברה שלידה, את ההצצה המהירה לכל מה שכרגע, ב1/1000 השנייה הזו, נמצא בצדדים, קיים, אבל מחוץ לפריים, לא שייך לסיפור.

בלי כל הרעש ברקע – של החברות, והלחץ החברתי, והרצון להתבגר, והדרישה לעצמאות, והמרידה בתלות והכמיהה אליה, והצורך להיות קול וההשתעבדות למד הפופולריות הכל כך קפריזי, וראשית ההורמונים ודמדומי הילדות – בלי כל זה ברקע, ומקרוב מעדן כזה שמאפשר לראות אותה, לפרטי פרטים ובחדות שפרוסה מקצה התלתל ועד לגומה שבסנטר והכל בתוך מסגרת אחת מוגדרת ופשוטה. היא – ככה, כמו שהיא, בנקודה הזו בזמן, חדה ומבודדת לרגע קצרצר ממרחב הגיל המבלבל הזה, שנמרח ומטשטש את היומיום, ומרעיד את העדשה, את התמונה, ואת הנשמה.

וכן. נראתה ילדה קטנה. בדיוק קטנה מספיק בשביל לצווח מהנאה ממשחק בגיגית של מיים, עם תפוחים, על רקע צחוקים סוערים ועידודים אוהבים של חברות, קטנות מספיק בדיוק כמוה. נראתה ילדה קטנה. מסתכלת לצדדים, אבל בצחוק, עם חצי קריצה וגומת חן. ילדה קטנה מספיק, תיכף אולי פחות, תיכף אולי כבר לא, אבל עכשיו – בת עשר. כמו שאנחנו היינו פעם. כמו שצריך להיות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s