לכו תמצאו לכם יהושוע היום

IMG_9914_1 "המשוגע״ גר ממש מול הבית בו גדלתי. כביש מאד צר הפריד בין החצר שלנו, עם הציקאס וההדסים והפיטנגו והשסק, לבין שדה הקוצים הפראי שהיה החצר שלו. הכי מפחיד היה כשהיינו משחקים ״פינות״ והכדור היה בורח לשם. אף אחד לא רצה ללכת להביא אותו, פחדנו שהמשוגע יצא, יצעק עלינו בשפה שלא הבנו, יניף בידיו כמו שהיה עושה, חושף מספר כחול טבוע בעור הלבן והמקומט של היד. פחדנו ממנו, אבל דדי היה זורק לו כל מני דברים לחצר ואז עומד וצועק לו הקנטות כדי שהמשוגע יצא, ונוכל כולנו לברוח בצווחות. אבא של יפעת שהיה איזה איש צבא קבע תמיד אמר שאם יתפוס את הילד יפרק לו את העצמות, אבל אף פעם לא התאמץ באמת לשים עליו יד. אז דדי לא הפסיק. והמשוגע היה יוצא, מטיח בנו בשפה זרה, מנפנף בידיו, חושף מספר כחול.

יצא שאני הייתי זו שבדרך כלל נכנסה בסופו של דבר לחצר שלו כדי להביא משם את הכדור. לא מפאת גבורה יתרה, פשוט הייתי הכי קטנה ודדי היה מרביץ לי אם לא. בהתחלה הייתי עושה את זה מהר מהר, למצוא את הכדור בין כל הקוצים, לקחת ולברוח, ושדדי לא יספיק להוציא את המשוגע החוצה עם הצעקות הצורמניות האלו שלו. אבל עם הזמן, ואחרי כמה פעמים שלא באמת קרה בהם שום דבר מפחיד במיוחד, ואולי גם מעט כדי שדדי, שלא העז להיכנס לשם אף פעם בעצמו יאלץ לחכות לכדור שלו עוד קצת – הפסקתי למהר כל כך. הייתי מסתובבת שם, במין יראה מסוקרנת. גיליתי בחצר שלו דברים שלא היו בחצר שלנו. היתה שם מין ערימת אבנים כזו, מוזרה, שדמיינתי לעצמי שמתחתיה חבויה כניסה למנהרה סודית שמובילה לפנים הבית שלו. היתה שם פרסה של סוס, חלודה. היתה שם כריכה תלושה של ספר ישן, והיה כתוב עליה משהו בשפה שלא הבנתי. והיה שם שיח, ממש מתחת למרפסת, של חרציות, ותמיד כשעברתי שם קטפתי אחד, או כדי להריח, או כדי לנשוף אל הרוח. פחות ופחות הייתי מתווכחת עם דדי לפני שהסכמתי להיכנס לחצר של המשוגע. גם היה נראה לי שהוא מעיף לשם את הכדורים בכוונה, כדי שלא יהיה משעמם. אז הייתי עוברת את הגדר, נכנסת, ונשארת קצת, עם הכדור ביד, לומדת את החצר האסורה הזו, הזרה.

יום אחד כשאספתי את הכדור שהתגלגל אל כמעט מתחת לאחד החלונות שתמיד היו מוגפים בתריסים אפורים מתגלגלים כאלו, ראיתי אותו. הוא עמד מאחורי התריס והסתכל עלי. הרחתי אותו יותר משראיתי. היה לו את הריח של המחסן המפחיד שהיה מאחורי המטבח של סבא וסבתא. ריח ישן. ריח חשוך. ריח של מקום אחר.

הסתכלתי עליו, ואני לא זוכרת שראיתי פנים אבל ראיתי אותו. ואולי ממבוכה, אולי מהקלה, חייכתי אל התריס. הוא לא חייך בחזרה. אמרתי תודה, לקחתי את הכדור והלכתי.

מאז כל פעם שהייתי נכנסת הוא היה מסתכל עלי. לא ראיתי אותו, אבל ידעתי את זה. הרחתי את זה. הייתי מחייכת אל התריס, אולי אומרת תודה, אולי לא – ויוצאת. יום אחד נכנסתי לשם, ואני אפילו לא חושבת שזה היה בגלל הכדור. אבל כשניגשתי אל התריס, היה מונח שם סביון. צהוב. אחד. על האבן של אדן החלון. פרח נתתי לרותי. לקחתי את הפרח, חייכתי לתריס. ונדמה היה לי שהוא חייך בחזרה.

זה לא קרה שוב. פעם אחת ודי. ואז גדלנו, כבר הפסקנו לשחק פינות, ודדי כבר לא הציק לי יותר. חטיבה, תיכון, צופי ים, עניינים מרגשים יותר מסביונים וכריכות ספרים בודדות, ישנות, תלושות, זרוקות, אבודות בחצר של קוצים.

יום אחד השכנים התחילו להתלונן על ריח. גורית הכלבה היתה צדה לפעמים איזו נמייה או ארנבת, וזה היה מסריח בחצר. אבל זה לא היה אצלינו. עמדנו כולם בחוץ. עם מטפחות על האף.

זה היה בקיץ. החצר של המשוגע היתה מלאה בקוצים. כל התריסים היו מוגפים. כרגיל. והוא היה שם. לא ראיתי אותו. אבל הרחתי. ואני בחיים לא אשכח את הריח הזה.

לאבא של יפעת איכשהו היה טלפון של איזה קרוב משפחה. ומישהו באמת בא אחרי כמה שעות. ניסה לפתוח את השער שהיה נעול. צעק יהושוע, יהושוע, אתה שם? הביאו אמבולנס, ומשטרה, והוציאו אותו משם בשקית שחורה שהדיפה צחנה שמעולם לא ידענו כמותה. צחנה של מישהו שמת לבד, מישהו ישן, תלוש, זרוק, אבוד, בעולם של קוצים.

מיצאו לכם היום יהושוע משלכם עם מספר כחול ולכו אליו. תביאו סביון, תחייכו, תגידו תודה או לא – אבל תסתכלו עליו בפנים, תראו אותו, ותהיו שם רגע, איתו ביחד, כדי שלא יהיה לבד.

 

 

 

מודעות פרסומת

מאחורה קדימה, מהחוץ אל הפנים:

img_0332blog

היינו איפהשהו, באיזה חור באריזונה. 30 יום באוטו אחד. כולנו ביחד.
שמענו מוזיקה, שירים שכולנו אוהבים. שרנו, פזממנו, הכל היה כרגיל. רק שבאיזהשהו שלב הקטנה התחילה למחות.  ומה עם מה שאני רוצה, אתם בכלל לא שומעים אותי. מה אתי?  מיררה לה אי שם מאחור, זה כאילו שאני בכלל לא פה, כאילו שאתם בכלל לא רואים אותי.

הסתכלתי אחורה. ואיפהשהו מאחורה, אכן בצבצו תלתלים. וראיתי אותה – מאחור. האוטו הזה הקטן היה לנו בית לכמעט חודשיים. ובאוטו הזה, כמו במשפחה הקטנה הזו שלנו, התיישבה לה הגדולה במושב הראשון. היא הראשונה. הרי היתה שם קודם. ולפעמים – אודה ואולי קצת דווקא כן אבוש,  באמת נדמה שהיא זו שבחזית, שאחותה הקטנה ברקע. ומה שברקע הוא גם יותר קטן. ומה שבחזית הוא יותר גדול.  ואיפהשהו, באיזהשהו חור באריזונה, הסתכלתי אחורה וראיתי – הגדולה מקדימה, קרובה יותר, מסתירה את אחותה, הקטנה – אי שם מאחור.

לקחתי את המצלמה, ובניסיון למצוא צדק, או שיוויון, או פרספקטיבה, או סתם קצת שקט – יצאתי החוצה, הלכתי מסביב, והסתכלתי אחרת. מבחוץ, אל הפנים, מאחורה, קדימה, הסתכלתי – וצילמתי.

עדשת טלה, נראה כמו 70 מ"מ, כזו שלא באמת מעוותת פרופורציות אבל מאפשרת לראות לעומק. פתאום הקטנה היתה בחזית. הגדולה מאחור. פתאום הקטנה היתה קרובה, גדולה. פתאום ההיא הגדולה, היתה ברקע. פתאום הפוך – מבחוץ, פנימה ודרך החלון, כדי להראות, כדי לשקף את השינוי שבהסתכלות, את השוני שבכיוון הראיה. סגרתי קצת צמצם – אולי f/11, אולי אפילו f/16 -בשביל עומק חדות שמאפשר לראות גם את המסביב – את הרקע, את המקום, את הזמן, את האוטו-בית שלנו, את המשפחה. והכל באמת היה שם, הרקע, המסביב שלנו. אבל בגלל החלון והאור שבחוץ, ובגלל שהיה חשוך קצת יותר בתוך הרכב – ההכל של הרקע שלנו, הרגיל שלנו, היה גם קצת דהוי, קצת מוסתר, קצת מטושטש, משתקף ומשקף באור שבזגוגית – אחר קצת מבדרך כלל, ומאיך שאנחנו כל כך מורגלים לראות, ושוכחים שאפשר גם אחרת.

תמונה

מאחורה קדימה, מהחוץ אל הפנים:

img_0332blog

היינו איפהשהו, באיזה חור באריזונה. 30 יום באוטו אחד. כולנו ביחד.
שמענו מוזיקה, שירים שכולנו אוהבים. שרנו, פזממנו, הכל היה כרגיל. רק שבאיזהשהו שלב הקטנה התחילה למחות.  ומה עם מה שאני רוצה, אתם בכלל לא שומעים אותי. מה אתי?  מיררה לה אי שם מאחור, זה כאילו שאני בכלל לא פה, כאילו שאתם בכלל לא רואים אותי.

הסתכלתי אחורה. ואיפהשהו מאחורה, אכן בצבצו תלתלים. וראיתי אותה – מאחור. האוטו הזה הקטן היה לנו בית לכמעט חודשיים. ובאוטו הזה, כמו במשפחה הקטנה הזו שלנו, התיישבה לה הגדולה במושב הראשון. היא הראשונה. הרי היתה שם קודם. ולפעמים – אודה ואולי קצת דווקא כן אבוש,  באמת נדמה שהיא זו שבחזית, שאחותה הקטנה ברקע. ומה שברקע הוא גם יותר קטן. ומה שבחזית הוא יותר גדול.  ואיפהשהו, באיזהשהו חור באריזונה, הסתכלתי אחורה וראיתי – הגדולה מקדימה, קרובה יותר, מסתירה את אחותה, הקטנה – אי שם מאחור.

לקחתי את המצלמה, ובניסיון למצוא צדק, או שיוויון, או פרספקטיבה, או סתם קצת שקט – יצאתי החוצה, הלכתי מסביב, והסתכלתי אחרת. מבחוץ, אל הפנים, מאחורה, קדימה, הסתכלתי – וצילמתי.

עדשת טלה, נראה כמו 70 מ"מ, כזו שלא באמת מעוותת פרופורציות אבל מאפשרת לראות לעומק. פתאום הקטנה היתה בחזית. הגדולה מאחור. פתאום הקטנה היתה קרובה, גדולה. פתאום ההיא הגדולה, היתה ברקע. פתאום הפוך – מבחוץ, פנימה ודרך החלון, כדי להראות, כדי לשקף את השינוי שבהסתכלות, את השוני שבכיוון הראיה. סגרתי קצת צמצם – אולי f/11, אולי אפילו f/16 -בשביל עומק חדות שמאפשר לראות גם את המסביב – את הרקע, את המקום, את הזמן, את האוטו-בית שלנו, את המשפחה. והכל באמת היה שם, הרקע, המסביב שלנו. אבל בגלל החלון והאור שבחוץ, ובגלל שהיה חשוך קצת יותר בתוך הרכב – ההכל של הרקע שלנו, הרגיל שלנו, היה גם קצת דהוי, קצת מוסתר, קצת מטושטש, משתקף ומשקף באור שבזגוגית – אחר קצת מבדרך כלל, ומאיך שאנחנו כל כך מורגלים לראות, ושוכחים שאפשר גם אחרת.

ילדה קטנה מספיק – על רקע וזמן

הילדה בת עשר. צריך יומולדת. פעם, כשאנחנו היינו בני עשר, יומולדת היה בחצר, עם בלונים וסוכריות גומי מלוחות מהבמבה והבייגלה שהתגלגלו עליהן בצלחת הלבנה החד פעמית מאד. שיחקנו בלהשחיל נרות לבקבוקים ובלמצוא טופי בקערה של קמח. אבל לנרות אין מערכת הפעלה וטופי זה מאד רטרו, וילדים לא מתחברים לרטרו אז היום ליומולדת עשר צריך די ג׳יי, עם מערכת הגברה ואפקטים של רימיקס.

את זה שאחותה הגדולה תעשה לה די ג׳יי ושאבא שלה יכין לה פלייליסט בתוכנה שגם עושה אחלא מיקסים בסופו של דבר קיבלה הילדה כתכתיב של אמא שלה מרובת העקרונות והערכים. אבל את רשימת המשחקים שהאמא שלה נטולת חוש הקוליות בעליל אספה בשבילה – לא הצליחה הילדה להפנים. יש דברים, אמרה לי, שלא מתפשרים עליהם. כבודי ומעמדי פה על הסף, נשפה עלי הילדה, ונראה לך, אמא, את באמת רואה אותי מסבירה לחברים שלי (בני העשר…) שכל אחד שם קצה של חוט בפה ומי שמגיע  ראשון לסוכריה הוא המנצח? טריקת דלת מספר חמש. ושש.

בסוף הגענו לאיזה ארבעה, חמישה משחקים שעברו סינון מוקפד והתייעצות מורכבת עם ועידת הקוליות השכבתית שקיבלו אישור טנטטיבי. הטיעון של ״אמא, תסתכלי עלי, אני נראית לך ילדה קטנה?״ היה המכריע בביטול ״החבילה״, ״סלואו-נייר עיתון״  (לא קול???), בלון-קווץ׳ (באמת לא קול???), ו״לשיר בגרגורים״.  אמת או חובה, נשיקה סטירה, ותשע דקות בגן עדן היוו את רף הקוליות ממנו אין לרדת: נו, אמא, די, אנחנו לא תינוקות. זה מה שאנחנו אוהבים עכשיו לעשות, אמרה הילדה, אבל לא הצליחה להסתיר את המצוקה שהתיישבה לה על הפנים.

באו הילדים. היתה אחלא מוסיקה בווליום המקובל על מרבית ארגוני הבריאות הבינ"ל, שתי חברות של האחות הגדולה שמילצרו על הבר ועשו ריפיל של קולה וספרייט, הרבה תפוצ׳יפס נחש את הטעם, ודוריטוס נפוח. קוליות במיטבה.

ואז נתנו להם להעביר לימון מאחד לשני בלי להשתמש בידיים. קודם הבנים ניצחו, ואז הבנות, ואז הם דרשו לערבב קבוצות ולנסות שוב, ואז הם אמרו – עכשיו מסוף הטור להתחלה, וכשאמרו רק עוד פעם אחת, אמרתי שלא נספיק להגיע לאמת או חובה אז הם שאלו – איזה עוד משחק יש?

Ella_birthday0הילדה הסתכלה עלי מבולבלת. העזתי והראתי לה ממש בצד את הסוכריות גומי שהשחלתי על החוט מבעוד מועד. לא הספיקה להגיב, איזה ילד גילה אותן, צעק – איזה קול, אפשר להיות ראשון?  שקית שלמה של סוכריות גומי נגמרה והילדים רצו עוד. אמרתי – חברה, נשיקה סטירה? ריקודים? די ג׳יי?  רגע, הם שאלו, למה יש פה תפוחים?

הוצאנו את הקעריות עם המיים וזרקנו לתוכן תפוחים. תוך שנייה הסתערו עליהם זוגות זוגות של ילדים בניסיון לדוג אותם בלי ידיים, רק עם הפה. צווחות הצהלה, וקריאות העידוד, והצחוקים המתגלגלים, והאושר האותנטי שהיו בחצר הוציאו את השכנים החוצה. התפוחים כבר היו מכורסמים עד כלות. החלפנו מיים מיליון פעמים. חברה – תשאירו כמה דקות לגן עדן – אמרנו, לא יהיה זמן. לא, זה מה זה קול, צעקו בחזרה, אפשר רק עוד פעם אחת?

חיפשתי את הילדה לקבל הנחיות. כשגיליתי אותה במרכז חבורת מעודדות נלהבות כשראשה תחוב עמוק בתוך גיגית המיים במצוד אחרי התפוח האחרון לפליטה – נזכרתי בשאלה שלה – נראה לך אמא? אני נראית לך ילדה קטנה?

צילמתי. עדשה על 60 מ״מ – לא ממש רחב אבל עדיין מאפשר להסתכל מקרוב ומבלי לקבל את העיוות הזה שלפעמים קרבה מופרזת מדי למשהו גורמת. הילדה פחות ופחות נותנת עכשיו להתקרב כל כך, להיראות ככה, נטו, כמו שהיא. והנה, ב60 מ״מ עם צמצם די סגור שפותח את עומק החדות ומעמיק אותו, היא מילאה את הפריים, חדה מפינה לפינה, ברורה כל כך. כמה זמן כבר לא היתה לי כל כך ברורה. נשכבתי על הדשא – סנסור בגובה העיניים שלה. לא מלמעלה למטה, סמכותית, שופטת, אמא, לבת טרום-עשרה. לא מלמטה למילה – פגועה, מגומדת, רמוסה, אמא לבת טרום-עשרה. ממבט בגובה העיניים. שלה. כמו שהיא רואה במראה. כמו שהחברים רואים אותה. מהירות תריס גבוהה – לראות את המים שמטפטפים ממנה, את הקריצה לחברה שלידה, את ההצצה המהירה לכל מה שכרגע, ב1/1000 השנייה הזו, נמצא בצדדים, קיים, אבל מחוץ לפריים, לא שייך לסיפור.

בלי כל הרעש ברקע – של החברות, והלחץ החברתי, והרצון להתבגר, והדרישה לעצמאות, והמרידה בתלות והכמיהה אליה, והצורך להיות קול וההשתעבדות למד הפופולריות הכל כך קפריזי, וראשית ההורמונים ודמדומי הילדות – בלי כל זה ברקע, ומקרוב מעדן כזה שמאפשר לראות אותה, לפרטי פרטים ובחדות שפרוסה מקצה התלתל ועד לגומה שבסנטר והכל בתוך מסגרת אחת מוגדרת ופשוטה. היא – ככה, כמו שהיא, בנקודה הזו בזמן, חדה ומבודדת לרגע קצרצר ממרחב הגיל המבלבל הזה, שנמרח ומטשטש את היום יום, ומרעיד את העדשה, את התמונה, ואת הנשמה.

וכן. נראתה ילדה קטנה. בדיוק קטנה מספיק בשביל לצווח מהנאה ממשחק בגיגית של מיים, עם תפוחים, על רקע צחוקים סוערים ועידודים אוהבים של חברות, קטנות מספיק בדיוק כמוה. נראתה ילדה קטנה. מסתכלת לצדדים, אבל בצחוק, עם חצי קריצה וגומת חן. ילדה קטנה מספיק, תיכף אולי פחות, תיכף אולי כבר לא, אבל עכשיו – בת עשר. כמו שאנחנו היינו פעם. כמו שצריך להיות.

ילדה קטנה מספיק: על רקע וזמן.

Ella_birthday0

הילדה בת עשר. צריך יומולדת.

פעם, כשאנחנו היינו בני עשר, יומולדת היה בחצר, עם בלונים וסוכריות גומי מלוחות מהבמבה והבייגלה שהתגלגלו עליהן בצלחת הלבנה החד פעמית. שיחקנו בלהשחיל נרות לבקבוקים ובלמצוא טופי בקערה של קמח. אבל לנרות אין מערכת הפעלה וטופי זה מאד רטרו, וילדים לא מתחברים לרטרו אז היום ליומולדת עשר צריך די ג׳יי, עם מערכת הגברה ואפקטים של רימיקס.

את זה שאחותה הגדולה תעשה לה די ג׳יי ושאבא שלה יכין לה פלייליסט בתוכנה שגם עושה אחלא מיקסים, בסופו של דבר קיבלה הילדה כתכתיב של אמא שלה מרובת העקרונות והערכים. אבל את רשימת המשחקים שהאמא שלה נטולת חוש הקוליות בעליל אספה בשבילה – לא הצליחה הילדה להפנים. יש דברים, אמרה לי, שלא מתפשרים עליהם. כבודי ומעמדי פה על הסף, נשפה עלי הילדה, ונראה לך, אמא, את באמת רואה אותי מסבירה לחברים שלי (בני העשר…) שכל אחד שם קצה של חוט בפה ומי שמגיע  ראשון לסוכריה הוא המנצח? טריקת דלת מספר חמש. ושש.

בסוף הגענו לאיזה ארבעה, חמישה משחקים שעברו סינון מוקפד והתייעצות מורכבת עם ועידת הקוליות השכבתית שקיבלו אישור טנטטיבי. הטיעון של ״אמא, תסתכלי עלי, אני נראית לך ילדה קטנה?״ היה המכריע בביטול ״החבילה״, ״סלואו-נייר עיתון״  (לא קול???), בלון-קווץ׳ (באמת לא קול???), ו״לשיר בגרגורים״.  אמת או חובה, נשיקה סטירה, ותשע דקות בגן עדן היוו את רף הקוליות ממנו אין לרדת: נו, אמא, די, אנחנו לא תינוקות. זה מה שאנחנו אוהבים עכשיו לעשות, אמרה הילדה, אבל לא הצליחה להסתיר את המצוקה שהתיישבה לה על הפנים.

באו הילדים. היתה אחלא מוסיקה בווליום המקובל על מרבית ארגוני הבריאות הבינ"ל, שתי חברות של האחות הגדולה שמילצרו על הבר ועשו ריפיל של קולה וספרייט, הרבה תפוצ׳יפס נחש את הטעם, ודוריטוס נפוח. קוליות במיטבה.

ואז נתנו להם להעביר לימון מאחד לשני בלי להשתמש בידיים. קודם הבנים ניצחו, ואז הבנות, ואז הם דרשו לערבב קבוצות ולנסות שוב, ואז הם אמרו – עכשיו מסוף הטור להתחלה, וכשאמרו רק עוד פעם אחת, אמרתי שלא נספיק להגיע לאמת או חובה אז הם שאלו – איזה עוד משחק יש?

הילדה הסתכלה עלי מבולבלת. העזתי והראתי לה ממש בצד את הסוכריות גומי שהשחלתי על החוט מבעוד מועד. לא הספיקה להגיב, איזה ילד גילה אותן, צעק – איזה קול, אפשר להיות ראשון?  שקית שלמה של סוכריות גומי נגמרה והילדים רצו עוד. אמרתי – חברה, נשיקה סטירה? ריקודים? די ג׳יי?  רגע, הם שאלו, למה יש פה תפוחים?

הוצאנו את הקעריות עם המיים וזרקנו לתוכן תפוחים. תוך שנייה הסתערו עליהם זוגות זוגות של ילדים בניסיון לדוג אותם בלי ידיים, רק עם הפה. צווחות הצהלה, וקריאות העידוד, והצחוקים המתגלגלים, והאושר האותנטי שהיו בחצר הוציאו את השכנים החוצה. התפוחים כבר היו מכורסמים עד כלות. החלפנו מיים מיליון פעמים. חברה – תשאירו כמה דקות לגן עדן – אמרנו, לא יהיה זמן. לא, זה מה זה קול, צעקו בחזרה, אפשר רק עוד פעם אחת?

חיפשתי את הילדה לקבל הנחיות. כשגיליתי אותה במרכז חבורת מעודדות נלהבות כשראשה תחוב עמוק בתוך גיגית המיים במצוד אחרי התפוח האחרון לפליטה – נזכרתי בשאלה שלה – נראה לך אמא? אני נראית לך ילדה קטנה?

צילמתי. עדשה על 60 מ״מ – לא ממש רחב אבל עדיין מאפשר להסתכל מקרוב ומבלי לקבל את העיוות הזה שלפעמים קרבה מופרזת מדי למשהו גורמת. הילדה פחות ופחות נותנת עכשיו להתקרב כל כך, להיראות ככה, נטו, כמו שהיא. והנה, ב60 מ״מ עם צמצם די סגור שפותח את עומק החדות ומעמיק אותו, היא מילאה את הפריים, חדה מפינה לפינה, ברורה כל כך. כמה זמן כבר לא היתה לי כל כך ברורה. נשכבתי על הדשא – סנסור בגובה העיניים שלה. לא מלמעלה למטה, סמכותית, שופטת, אמא, לבת טרום-עשרה. לא מלמטה למילה – פגועה, מגומדת, רמוסה, אמא לבת טרום-עשרה. ממבט בגובה העיניים. שלה. כמו שהיא רואה במראה. כמו שהחברים רואים אותה. מהירות תריס גבוהה – לראות את המים שמטפטפים ממנה, את הקריצה לחברה שלידה, את ההצצה המהירה לכל מה שכרגע, ב1/1000 השנייה הזו, נמצא בצדדים, קיים, אבל מחוץ לפריים, לא שייך לסיפור.

בלי כל הרעש ברקע – של החברות, והלחץ החברתי, והרצון להתבגר, והדרישה לעצמאות, והמרידה בתלות והכמיהה אליה, והצורך להיות קול וההשתעבדות למד הפופולריות הכל כך קפריזי, וראשית ההורמונים ודמדומי הילדות – בלי כל זה ברקע, ומקרוב מעדן כזה שמאפשר לראות אותה, לפרטי פרטים ובחדות שפרוסה מקצה התלתל ועד לגומה שבסנטר והכל בתוך מסגרת אחת מוגדרת ופשוטה. היא – ככה, כמו שהיא, בנקודה הזו בזמן, חדה ומבודדת לרגע קצרצר ממרחב הגיל המבלבל הזה, שנמרח ומטשטש את היומיום, ומרעיד את העדשה, את התמונה, ואת הנשמה.

וכן. נראתה ילדה קטנה. בדיוק קטנה מספיק בשביל לצווח מהנאה ממשחק בגיגית של מיים, עם תפוחים, על רקע צחוקים סוערים ועידודים אוהבים של חברות, קטנות מספיק בדיוק כמוה. נראתה ילדה קטנה. מסתכלת לצדדים, אבל בצחוק, עם חצי קריצה וגומת חן. ילדה קטנה מספיק, תיכף אולי פחות, תיכף אולי כבר לא, אבל עכשיו – בת עשר. כמו שאנחנו היינו פעם. כמו שצריך להיות.

תמונה

לצלם סיפור

יום אחד חרב עלי עולמי. עלי, ועל עוד כמה מיליון בני אדם נוספים שראו, פעורי פה ומחוסרי נשימה, איך בניני התאומים קרסו תחתם ארצה.

עד אז עולמי היה מלא במילים. המון מילים. מכל הסוגים וכל המינים, לכל מני סיבות ולהמון שימושים. חייתי, נשמתי, עבדתי, עיבדתי מילים למחייתי. עסקתי בכמעט כל תחומי התקשורת, סוגדת לאלוהי התקשורת באשר הם ונהנית להעלות פולחנות של סיפורים מסיפורים שונים. סיפרתי סיפורים שמכרו משחות שינים סבונים ומכוניות, סיפרתי סיפורי חדשות מצמררי שיער בפריים טיים ובשידור ישיר לאומה, סיפרתי בבליל של שפות  לאומות לא כל כך מאוחדות על שלום, ןעל בטחון ועל ודו קיום חד צדדי, סיפרתי למנכ"לים חדורי חדוות סטארט אפ ותאוות אקסיטים איך למכור את מרכולתם לכל המרבה במחיר, וסיפרתי סיפורים שאיש לא ידע עליהם על אנושות קצת אחרת, שרובינו שכחנו כבר איך היא נראית ואיפה.

מתמונות, חמקתי. בי נשבעתי שאלך הרחק ככל הניתן, אחצה אוקינוסים ויבשות ולו כדי לחמוק מהעתיד שהובטח לי, כך נדמה היה, מיום היוולדי, ולו מתוקף היותי בת לזוג הורים שראו את העולם דרך עדשות, ונשמו אמוניה למחייתם.

 ובבוקר בהיר אחד, כשהעולם כולו התבונן בתמונות ששום מילים בשום שפה לא צלחו לתאר – כל המילים נעתקו מגרוני, ונותרתי עם מצלמה ביד. בלי בית, בלי עבודה, בלי מילים. רק עם מצלמה שהונחה כבדרך אגב ליד הדלת כשחזרנו הביתה באמצע הלילה שבין ה 10 ל 11 לספטמבר 2001,  מטיול בקצה השני של העולם שכמה שעות אחר כך התהפך לנו  מול העיניים. וכשהעולם התהפך, ובניני התאומים נפלו לנו ממש על הראש, והבית שעזבנו בחופזה נותר מאחור מכוסה במלט שנמס ובאפר של אנשים, וכשהעיניים צרבו מלהסתכל והמח כאב מלהבין, המצלמה – עדשות, אורך מוקד, פוקוס, פרספקטיבה, פרופורציה, פילם, סנסור – לקחה את המושכות, כמו הגה אוטומטי, ובין רגע הפכה בשר מבשרי, אבר מאבריי, עיניים, מוח, אחרים.

 ואז, רק אז, רק ככה – פתאום הבנתי: המצלמה לא בהכרח מצלמת לנו את מה שאנחנו רואים. המצלמה חושפת בפניינו את מה שאנחנו לא יכולים לראות, לא יודעים לראות – בעין בלתי מזויינת. ובאותו יום הזוי, בתוהו ובבוהו ובחושך שהיה שם על פני תהום, את כל מה שאי אפשר היה לראות בעיניים, ולהבין, ולעבד במח שרגיל לראות הכל דרך שתי עדשות מקובעות, עם יכולת מיקוד מוגבלת, מפרספקטיבה נתונה מראש, שמכתיבה פרופורציה בטוחה וכל כך מוכרת – המצלמה הצליחה לספר.

הרבה ימים אחר כך, כשהאבק כבר כמעט ונשטף מאיתנו לחלוטין והסרחון כמעט וכבר דהה מהנחיריים, ישבנו להסתכל בתמונות. והסיפור, לא זה הגלובלי, ההיסטורי, לא המעשה בדתות ואמונות טפלות ופוליטיקה ואנושות במערומיה – אלא הסיפור הקטן והפרטי שלנו, נחשף. כמו שאותיות חוברות למשפט שחובר לפסקא שמספרת סיפור, כך פיקסל ועוד פיקסל, נקודות של אור ברגעים מדודים של זמן – סיפרו לנו סיפור שבעיניים שלא יודעות לראות אחרת, פשוט לא יכולנו, לא היינו מסוגלים לראות. ומהאובדן, וההרס, מתוך ההריסות והעשן, מתוך הריח באף והחול על העור – נולד לו, עלה לו, נברא ממש כמו עוף החול – לצלם סיפור.

נתתי למצלמה יד, והתחלנו לראות. הכח הזה של המצלמה, היכולת המופלאה לראות ולהראות לנו את כל מה שאין לנו שום דרך או יכולת או הבנה או אפשרות לראות אחרת, הרים אותי מן ההריסות, הפך לי לשפה, ומהר מאד גם לדרך. חזרתי למילים שלי, אבל נתתי למצלמה  – קודם למצלמה, לספר לי את הסיפור. לי, לאחרים, למי שרצה לשמוע. הגעתי לסיפורים, למקומות, לאנשים, שבעיניים כמהות ככל שיהיו לראות, פשוט לא יכלו להסתכל אחרת. והמצלמה, עם היכולת שלה לשנות את כל צורת ההסתכלות, עם היכולת לבחור על מה להסתכל, ומתי, ואיך, ועל מה להתמקד ואיפה לטשטש, ואיזה פרספקטיבה אחרת קיימת ואיך היא משנה פרופורציות ומעכרכות יחסים, וגודל, ומשמעות – פתאום חשפה, על אמת, ממש כמו יש מאין – סיפורים.

 לכל אחד מאיתנו יש סיפורים. המון סיפורים. חלקם ברורים לנו, חלקם חבויים מאתנו, סיפורים שמלווים אותנו כל החיים, וסיפורים שמשתנים לנו עם הזמן והמקום. אבל מהו הסיפור שלנו? מיהם הגיבורים בו? מי המספר ומהי באמת העלילה? מי כותב את הסיפור הזה, ומי מקשיב לו? איפה הוא מתחיל, והיכן הוא מסתיים?

 תלוי איך מסתכלים.
בואו, לצלם סיפור.

* כמה ימים אחרי האסון, לכשהתמקמנו איפהשהו, כתבנו (באנגלית) לדורשי שלומינו את הדיווח המקורי של הסיפור. העלינו אותו לאינטרנט, ושלחנו את הלינק ל 46 חברים ובני משפחה. תוך שבוע קראו אותו כ12,000 איש, מכ 20 מדינות ברחבי העולם. לסיפור המקורי הזה, לחצו כאו: 

Posted by Shivi Isman on Sunday, September 11, 2011